א א ו ק צ י ו ן !!

רוני הוא סטודנט חכם למקרא שפגשתי באוניברסיטה , איש עם חתיכת אמתחת מלאה הפתעות מוזיקליות. (יש לו שפם ג'ינג'י שמגיע עד לקצה השפה ונראה כמו אוסף מצויר של חוטי דוּקים דקים דקים וצפופים צפופים, גזורים לגמרי).
ארסני הוא מדען מוח גלוי וכשרון ספרותי סמוי, אתו אני נוהגת לפטפט בבר קפה האהוב עליי ברחובות (יש לו שפם ג'ינג'י בסגנון דאלי, מסתלסל בדיוק חצוף על הלחיים).

*
חוץ מזה שלשניהם יש שפמים מגניבים מפיגמנטים של פפריקה (חריפה!) , אני סומכת מאוד על הבחירות התרבותיות שלהם ועל טעמם המוזיקלי.

אז כשרוצה הגורל ובמרחק של יום יומיים שניהם מספרים לי על להקת אאוקציון הרוסית שנוחתת כאן להופעה ב 16 לאפריל ,סף הסקרנות שלי עובר את הקו של הברומטר ואני מבינה שמִצפוֹן תיפתח הטובה!!

**
אבל עזבו מוזיקה , נדמה לי שזאת הפעם יש לי סיכוי להיפגש עם יקום מקביל. מסוג העולמות שמתנהלים להם מתחת לאף ורק בגלל שאני ישראלית מקומית מדי, ובלי יותר מדי קשרים בצד הרוסי של הירח טרם הספיקותי להתערבב ולשמוע ולראות מה קורה לעדה כשזיקוק מוזיקלי אמיתי מיירט עצמו ישר לבארבי, ולאף אחד מחוץ לכנופיה לא מגלים.

***
אז הנה, גיליתי את הסוד. הולך להיות פה קטע מחופף לגמרי.

(קבלו ממתק קטן מהופעה שלהם, להמחשה בלבד):


מעיל קטון.

כמה כיסים מוזיקליים בבטנת המעיל שאני לובשת ביום השואה תשע"ג:

1.

כשאבות ישורון מקשיב לג'ון באאז לא צריך יותר מתיאור עדין שהשואה יושבת בו כפופה מאחורי דלפק בבית קפה, כדי להבין איך היא חוטבת את נפשו.

דרור בורשטיין כתב על זה כאן :
http://drorb.wordpress.com/2009/09/12/אַי-ריממבר/

וג'ון באאז שרה :
http://www.youtube.com/watch?v=1roKUl1au1E

2.

חושבת היום על סיפור אהבתם של סבתי לוציה לבית רגנבוגן וסבי אהרון שיינרמן ז"ל.
סבתא , שנולדה בזבראז' שבפולין היתה נערה בת 18 כשהנאצים פלשו. היא נמלטה לברית המועצות, למחנה עבודה שבו תפרו מדים לצבא הרוסי.
סבי , שנולד בבנזי'ן שבשלזיה לחם בצבא האדום והגיע גם הוא לאותו מחנה אחרי שאשתו הראשונה ובתו נרצחו.
*
סבתא וסבא נפגשו במחנה והתאהבו. בפברואר 1946 נולדה להם אמא שלי. אחרי המלחמה חזרו לפולין. סבתא מצאה את משפחתה קבורה בקבר אחים ביער ליד העיירה. סבא נותר ניצול יחיד למשפחתו. עד 1967 חיו בברוצלאב ואז עלו לארץ.
הביאו לעולם שלושה ילדים, מהם נולדו שמונה נכדים ושישה נינים.
את סבי לא זכיתי להכיר. נפטר סמוך להולדתי.

**
חשבתי אילו צלילים לצרף לסיפור ונזכרתי שסבתא שלי שהייתה פולניה כהוגן אהבה בטירוף מוזיקה מזרחית. לא יודעת אם זה קשור לכך שכל מחותניה מרוקאים או שזה פשוט נבע מאהבת אמת. היא הייתה סוחבת אותי בתור ילדה לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב להביא סטוקים של קסטות של כל הלהיטים שרצו אז. יוצא שהמורשת התרבותית שלי מסבתא לוציה ניצולת השואה הייתה בעיקר מיטב הזמר המזרחי של שנות השמונים והתשעים.

אז לזכרך סבתא אהובה .אוהבת החיים, התוססת ומלאת הפלפל ולזכר סיפור אהבתך עם סבא .

http://www.youtube.com/watch?v=DyXhY6MvwJE

3.

שיר מלא חיים
ומלא ברוחה של אנה פראנק.
(לפחות כפי שהיא מנשבת בליבו של מי ששר).

(קראתי קצת על נסיבות הכתיבה של השיר הזה. מסתבר שאחרי שהוא נתקל ביומן של אנה פראנק ג'ף מאנגם ישב ובכה בלי הפסקה ואחר כך היה חולם בלילות שהוא בונה מכונת זמן וחוזר אחורה להציל אותה. ואז נולד הניגון הזה. כל כך יפה האופן שבו הוא משחזר בשיר נימה של תום יחד עם דוק חשמלי של אימה דקיקה. ובעיקר- עם כל הכלים האלה, כל כך הרבה חמלה(:.

 

ניוטראל מילק הוטל, להקה אהובה:

What a curious life we have found here tonight
There is music that sounds from the street
There are lights in the clouds
Anna's ghost all around
Hear her voice as it's rolling and ringing through me
Soft and sweet
How the notes all bend and reach above the trees, trees

http://www.youtube.com/watch?v=AH3CRVVBL9o

4.  

אם עד עכשיו לא יצא לכם/ן ללכת יחפים/ות על זכוכיות מנופצות
נסו את היצירה ליל הבדולח של ג'ון זורן.
(John Zorn. Kristallnacht).

שבירת לב מובטחת.

(זה מתחיל יהודי מאוד, אבל הקלרינט מתייפח כל כך שתשכחו מאיפה באתם ורק תרצו שלא יתנפץ יותר, לא משנה באיזה רחוב של איזו עיר או כפר או ארץ נמצאת הויטרינה שלכם/ן או הויטרינה של כל אחד אחר (לאלו שהתמזל מזלם שיהיו להם ויטרינות כן ? לפעמים גם זה אין).

http://www.youtube.com/watch?v=rn1pERMiK3s&list=PL429C4F6D58F267B4


קומתיים

למסיבה האפלה בחיי הגעתי כמו שמגיעים תמיד למסיבות אפלות : נקלעים אליהן. ואני נקלעתי, כמה בנאלי. בגלל בחור.

הוא היה צייר גואטמלי, ואני הייתי מהופנטת מאיך שתיארו לי אותו:

 "הכחוש, השחוף, המיובש, הצנום, הגרום, הכמוש, המצומק, הצפוד, המדולדל, המכווץ, הבלה, השלדי,ובמילה אחת, הרזה"[1]

והלכתי בעקבותיו,  ונסעתי, והנסיעה הזאת הובילה אותי לאורכה ולרוחבה של צ'ילה. ולעומקה.

כי רק אחרי עשרות רבות של עמודים בספר המעולה "נוקטורנו בצ'ילה" מאת רוברטו בולניו הגעתי למסיבה שהציגה עצמה כערב ספרותי. ובעוד האמנים שהשתתפו בו  "צחקו, שתו , רקדו, בשעה שבחוץ, ברחובותיה הגדולים השוממים של סנטיאגו שרר עוצר" [2]עונו מתנגדי המשטר במרתף אותו בית. המרתף שתקרתו הייתה גם רצפת הקומה הראשונה: רחבת הריקודים שלהם.

אז למה אני נזכרת בהם עכשיו, בצייר הגואטמלי, ברוברטו בולניו, בכומר לקרואה, וכן. גם במריה קנאלס, מארחת הסלון הספרותי ובג'ימי תומפסון בעלה, שהיה בשעתו אחד הסוכנים המרכזיים של המשטרה החשאית שהקים פינושה לאחר שתפס את השלטון ? האם מסיבה ספרותית עם יותר מדי פינות אפלות היא דימוי טוב למה שקורה לנו עכשיו? או מוטב לומר דימוי ללא כף הדימוי ? אולי בגלל שגם עכשיו איזה מילייה פסוידו אמנותי- מעולם העיתונות והרוח עשה פה מיני מהפך שלטוני אבל נראה כאילו שום מעונה לא מזיז לו ? אולי בגלל המילה "פאשיזם" שצמד זמורותיה עוטף את הגרזנים הגודעים כל יום עוד חלקה טובה בחיינו פה ?

ואולי כל זה חבוט מדי. אולי זאת רק חבטה, המכה הניחתת, לא גדיעה עדיין, וצריך לדייק. לדייק במושגים. ממש כפי שאני דורשת מתלמידיי.

אבל אני בכלל נזכרת בכל זה דווקא בגלל תקווה זעירה שיש לי. תקוות נבט שנובעת ממדינת הפַּר טאצ' שאני חיה בה, מהרשלנות המובנית שלה, מהדחיינות הכרונית, מהרגלי הרגע האחרון, מהחיסכון בחומרים.

יש לי תקווה זעירה שבמדינת ישראל התקרה המפרידה בין רחבת הריקודים של המסיבה הספרותית לבין מרתף המעונים המתענים בנויה מהחומרים הנכונים. עשויה פַּל קַל. ושיום אחד (קרוב ככל הניתן, אני מקווה) התקרה הזאת פשוט תקרוס מרב רקיעות שמחות וריקודים עולצים ויין ומלים.

וכל הרקדנים מלמעלה יפלו למטה למרתף ויתערבבו להם עם מי שמתענה בו. זאת רק קומה אחת, שום אסון לא יקרה, מקסימום תשבר רגל, תתקלקל איזו תסרוקת. ובכל ריבוא גרגירי האבק שיתרוממו להם באוויר הדחוס כבר אי אפשר יהיה להבחין בין מי למי.

בין הבלונד הזורח של האוטוטו שרה לענייני משהו לבין רבקה לוי, אשה קשת יום, שנזרקה היום מדירתה הדלה בשיכון עמידר בפ"ת. בין העיתונאי המסוקר תחת כל מרקע רענן לארבעת הפעילים הצנועים שבאו לסייע למפונת הדיור ונעצרו בידי יס"מ (!). בין הג'ל המוקפד של הפרזנטור של הבנק לישישה הפלסטינית כסופת השיער שלוחמי מג"ב משסים בה את כלביהם, בין ילדי בית הספר לתחום דעת-כלשהו שהומצא כדי שאפשר יהיה לייצר מקום לעשירים בלבד לבין הילדים הבדואים שסגרו להם את הבית ספר כי יש דברים יותר דחופים לבנות עכשיו על השטח שלו. בין מדלגי הקוקטיילים לפליטי המלחמה והרעב שאף אחד ממילא לא מבחין בהם כרגע אבל אולי בנסיבה הזאת האבק יטשטש גם אותם, ובלי צבע העור השונה שלהם אולי עוד יראו אותם ממטר. בין הגלוס הבוהק על השפתיים שהצטלם כל כך יפה עם הפתק  בקלפי (קונטרסט אדום לבן. כמעט כמו פרסומת לקוטקס) לבין מי שיודע שכל פתק שישים בקלפי ייזרק מיד לפח, כי כולם מסביב אחוזי חסימה מעצם קיומו המעיז פה.

יואילו אנשי הרוח והספרות האלה לרגע אחד ויתנו לסלון הספרותי הקורס שלהם , על שוכני מרתפו המיואשים, להיות בית וועד לחכמים שנטלו קורה או שתיים מבין עינייהם, בזכותו של דוק האבק:

הי ביתך בית ועד לחכמים; והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם/" מסכת אבות פרק א משנה ד.


[1] בולניו רוברטו, נוקטורנו בצ'ילה, תרגום מספרדית: טל ניצן, עם עובד ספרייה לעם, ע' 39

[2] שם, ע' 132.


קצר. (מקווה שגם קולע).

מסתבר שלא כל מי שצורח "חופש חופש", ונראה כמי שנעלמו עכבותיו ,הוא יצור חופשי…
את זה אני לומדת מהיוצר הגאוני בעיניי פיליפה קאתרין שהכשרון שלו להציב דברים זה לצד זה בצורה כל כך לא שגרתית משגר אליי איזה אלף שאלות בוזמנית (ואני אפילו בקושי יודעת צרפתית). והפעם: על הפער בין ססמא [מה ססמא. המנון ממש] למתרחש בנפש האדם:


על הנסים ועל הנפלאות, נס של נר ראשון

 

 

להתרומם מעל כוח הכבידה,

גם כשנראה שהכול מושך למטה,

גם כשהבלון האדום שלך נרמס…

 

[ממש כמו בסצנת הסיום בסרט "הבלון האדום" על פי ספרו של אלברט למוריס]:


"אבל היא (העברית) עדיין אינה עשויה לשמש אדם בן זמננו על כל קמטי חוויותיו" (אבות ישורון) .

קראתי היום ב"הארץ" רשימה מאוקטובר האחרון ובה מונולוג נפלא על השירה, של אבות ישורון. הוא מדבר שם בין היתר, על יחסים בין שפות ובינו,שירתו, וחלומותיו:

http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/archive/1.1849860

אני מעלה פה רשימה שכתבתי בהשראת ישורון והמערכון "פגישה ביידיש" של החמישייה הקאמרית:

לשאלת הבַּר מענטש בפאב של העברית, היידיש, והערבית:

הייתכן מיזוג שפות?

אספרסו מיט קרן ורמי

איך נראית פגישה ביידיש בין גבר לאישה?

קרן מור ורמי הויברגר, במערכון של החמישייה הקאמרית, מנסים להדגים:

http://www.youtube.com/watch?v=JXvrH7CGYoQ

(-:

אפשר ללכת מכאן ליחסי אנוש, אפשר ליחסי שפה, ומהם בחזרה, ליחסי אנוש. יידיש עברית עברית ערבית ,ערבית יידיש ,סובבות הולכות.

פגישת היידיש של קרן מור ורמי הויברגר מצטלמת בעיניי כתמונת תשליל של פגישה ישנה, אבודה[1]. יידיש כמייצגת תרבות: סימני שפה, אינספור עדויות לקשר. קיומה של הפגישה ביידיש בתל אביב של ימינו מחדדת את הפער בין אופני הקיום התרבותי.  נוכחות השפה בפגישה העכשווית מחריפה את נפקדותה כשהיא נותרת בלבוש דל, בלי המזוודה התרבותית שלה, העמוסה להתפקע,שנותרה מאחור.

איך נראית פגישה ביידיש בין גבר ואישה בבית קפה באירופה של המאות האחרונות? ישיבה משותפת בטרקלין חילוני. אך כשהיא קרובה לתרבות שיצרה אותה, לתרבות הדתית שיצרה אותה, כל מילה שנאמרת בה  נושאת אבק שריפה. ולא רק נפיצות של  דת. נפיצות של  תרבות. של ספרים. כבדים. "די בעסטא קשיא (kashe) אויף דער וועלט איז קאשע (kasha) מיט יויך" (מילולית: הקושיה הטובה ביותר בעולם היא דייסה (קאשע) עם מרק עוף)[2]. קושיה בתוך דייסה. בלי הספר הכבד  היא קערה  ריקה.

ולא רק ספרים. גם תרבות על פֵּה, ומצב קיומי שביר . נדודים , פוליטיקה, יחסים.

"סמיוטיקה של יידיש"[3].בתוך יבשת אירופאית ואחר כך אמריקאית.  וגם יבשת העברית. ומה שסובב את הרחוב היהודי ומביא איתו מהיריד מלים ומבני שפה.

מהם סימניה  של היידיש בפגישה בין קרן מור  ורמי הויברגר בישראל של השנים האחרונות? מהם סימני העברית השזורה בה וסימני הערבית המבליחה בסופה בביטוי סלנג אחד, "אחוּל בַּלוּעַ" שכאילו מל  את כל המלים הקודמות לו, ופּורֵע את הפגישה ? שפה כמראה של תרבות, של בחירות תרבותיות.

 משיגינע- טי שופ - תל אביב

מיזוג שפות:

בספרו "התרבות האחרת: יידיש והשיח היהודי" עומד בנימין הרשב על מאפייניה של היידיש בחברה הרב לשונית שבה התקיימה וזיקותיה לתרבות היהודית ולתרבות הסובבת. הוא מצביע על שלושה מאפיינים עיקריים שלה: יידיש כשפה המדוברת בהקשר רב- לשוני, כשפה שהיא מיזוג של רכיבים מכמה שפות מקור, וככלי של "שפה חברתית": סמיוטיקה ייחודית של התקשורת היהודית[4].

ספר הדקדוק החיצוני:

הרב לשוניות היא גם כזו הפונה פנימה אל הארמית והעברית, ממוקמת בספרייה שלמה, המתרחבת תדיר. מלאה כללים, אמונות, אנקדוטות. מנותקת מהקשר ריאליסטי, גיאוגרפי, היסטורי או אישי[5]. וגם כזאת הפונה אל  החוץ: קהילות יהודיות קטנות בתוך עולם לא יהודי. פולנית, סלאבית, רוסית, גרמנית, ומה שהרשב מכנה "מלים בינלאומיות"[6]: ניתן למשל לעמוד על השפעות אלו דרך קריאת הפתגם:  "די מעשה פון דער געשיכטע איז אַזאַ מין היסטאריע" ("מעשה ההיסטוריה הזאת הוא סיפור כזה:"). המילה "סיפור" מבליחה במשפט שלוש פעמים, במלים נרדפות השאולות משלוש שפות מקור: עברית, גרמנית, וצרפתית (דרך סלאבית). הפתגם בא לתאר  מה עבר על הדובר וגם ללגלג על סיפור רב מלל[7]. מה נשאר מכל אלו ביידיש של המערכון של החמישייה הקאמרית? אינני מבינה יידיש ,אולם נראה כי  לפחות מבחינת המטען התרבותי ,היידיש במערכון מפנה את הגב לשפות רבות אשר זזות הצידה לטובת  האנגלית (שנוכחת תדיר ובאופן פחות או יותר מאוזן לאורך המערכון, בעיקר בתחילתו ואמצעיתו), ואחר כך לטובת העברית המבזיקה בו ככל שהשיחה נעשית יותר  עצבנית . ולבסוף, כתת מודע משתלח מבליחה הערבית, ברגע המתוח ביותר ,עם ביטוי יחידי. תוכנית ההרזיה שהשפה עוברת ממשמני התרבויות שסבבוה בעבר מנתקת אותה גם מהמטען התרבותי שלהן, והשפה לא מזינה את עצמה מחדש, במפגש עם תרבות חדשה. דוגמא למטען כזה ניתן למצוא בפתגם שמציג הרשב:  "מי פּיִיאָם, מִי גוּליאַיעם/ ואתה מלך חי וקיים" ("אנחנו שותים , אנחנו מתהוללים, ואתה מלך חי וקיים")[8]  הרשב מדבר כאן על שתי הצלעות של המשפט כהרחבות הן לרוסית הן לעברית, המופיעות כצירוף מפתיע של שני יסודות קיצוניים (שפת איכרים וטקסט דתי), שתי מסורות שיר (פיוט עברי ושירת  עם סלאבית), ושני ערכי מוסר מנוגדים (השתייה ה"לא יהודית" והקיום הנצחי של האל)[9]. נראה שהפתגם יכול לתפקד כתלכיד של הפּנִיוֹת שהיידיש מבצעת . הן של הפנייה פנימה (אל נוסח התפילה היהודית בסידור ) והן החוצה ( אל הרוסית).

 יידיש 4- טי שופ - תל אביב

בשיחה של המערכון אין זכר למטען התרבותי היהודי. במקום זאת: אנגלית,  ולהקות רוק. להקת רוק היא לא מדיום דל ביחס למדיומים תרבותיים אחרים אבל נראה שאין כאן נשיאה של כל רשת רפרור שהרשב מראה לאורך כל ספרו. אולי התקלפות מעומק כסממן של אמריקניזציה[10]. כמו כן המבעים התרבותיים כמעט כולם זרים. האזכורים המקומיים הם יבוא של ז'אנר מוסיקלי מבחוץ: מוסיקת רוק מקומית (ירמי קפלן, חמי רודנר) ובינלאומית:   U2ו.Stone Temple Pilots או מדיומים אמנותיים נוספים שמתקיימים כאן אך בהשפעה אנגלית ניכרת, דרך השפה שבה מתארים אותן: "פרפורמנס ארטיסטיקה" (אמנית מיצב שאין לה תרגום לעברית במערכון. היא משתזרת ליידיש דרך האנגלית).  הנוכחות התרבותית המקומית  היחידה שאיננה שאולה מבחוץ  מבחינת השימוש בשפה היא "ציפורה": מדור הרכילות בעיתון. נראה כי מה שחבוי מאחורי הצבתה של ציפורה במערכון ביחס לשפת היידיש היא לא הפְּנִיַה אל רבדים שהם כביכול "נמוכים" בתרבות (מדור רכילות בעיתון) שכן ביידיש נוכחים מאוד חיי רחוב, אלא שבעוד ביידיש הם עמוסים להתפקע עסיס נוטף לספרייה ענקית שיש בה גם לא מעט קודש, או חול של שכבת אינטיליגנציה (שכן כדי לדעת איך להלחים את המלים ואת מטענן צריך להיות ידען, וזה מה שיוצר את העושר, האירוניה, האמירה התרבותית החריפה), במערכון  נשארת הרכילות רכילות. בלי כל גוון מייחד, ובלי מחוזות להגיע אליהם.  ציפור(ה) בלי כנפיים.

 יידיש- טי שופ - תל אביב

 

יידיש וגו'

"נדמה  כי בצורותיה הפופולאריות, יידיש הפנימה באורח סכמטי אחדים מהמאפיינים המהותיים של השיח ה"תלמודי"- טיעונים, שאלות וערעורים דיאלקטיים – בשילוב עם תבניות תקשורת טיפוסיות שהתפתחו בקיום השולי והבלתי יציב של הגולה"[11].  כל אלה נוכחים אם כן בתקשורת היומיומית של היידיש הישנה , אולם מה מקומם ביידיש של  מור והויברגר? לא נראה כי משהו מהאופן התקשורתי שעליו מדבר הרשב נשאר בשיחה. מדובר בשיחה רגילה שהייתה יכולה להתבצע גם בעברית, אלא שהיא מדוברת ביידיש. מקולפת ממטענה התרבותי ומאופניה התקשורתיים ונשמעת מגוחכת, זרה לעצמה. מייצגת ישראליות שטוחה שנטשה את הקיום התרבותי העשיר שלה מאחור.

 יידיש 3- טי שופ - תל אביב

אך אי אפשר להשאיר את הדיון ברובד של ההשוואה בין יידיש של אז ליידיש מדומיינת של עתה בלי להתייחס למרחב הישראלי. מה אם כן ייחודי לו ,כלומר היכן נזהה אותו לא רק באופן בו הוא משיל עצמו ממה שהיה יכול להיות בו אלא בדרכים בהן הוא מביא לקדמה את מה שיש בו?  ככל שהשיחה מתקדמת ונעשית אלימה יותר כך ביטויים בעברית צחה פולשים אליה ("מזדיינת", "לכי", "אחורה"). כאן אכן מתבצע מיזוג. אולם מיזוג המורה על צבע רגשי מובהק: תוקפנות, ישירות בוטה (לעומת כל הדו משמעויות והרב משמעויות של היידיש מופיעה פה החד משמעיות של העברית המייצגת ישראליות) וכשהאגו הגברי נפצע כשהאישה רומזת שלא נהנתה מהסקס הוא מתעצבן בערבית: "אחול בלוע". מעבר לכך שהפעם היחידה שבה מילה ערבית מופיעה במערכון היא ברגע זה בו האלימות הכבושה מתפרצת, זו גם מילה המוצאת מהקשרה. לפי מילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל "אָחוּל בָּלוּעַ " פירושו מיוחד, מרשים.  (לקוח מהביטוי הערבי שפירושו: אחי הבולעת)[12]. מה הקשר בין זה לבין הסיטואציה? אין קשר. זה נזרק לאוויר כמו שזורקים בישראל ערבית לאוויר (כמו שאומרים "כּוּס אֶמֵק" כשמתעצבנים). ההקשר הסמיוטי של הערבית בשיחה הוא הֵקְשֵר אלים והנוכחות של השפה בשיחה היא נדירה מאוד. זו הבחירה התרבותית בישראל העולה מן המערכון: אפשר לדבר ביידיש ברגוע, לתבל מדי פעם באנגלית לא מחייבת. כשהעניינים מתלהטים: העברית נכנסת לתמונה ובשיאם- אלימות המיוצגת על ידי ערבית.

המוזג ימזוג עם שחר?

 כמה שונה סדר יום זה של השפה כמסמנת תרבות מסדר היום שמציע  אבות ישורון בשירו: הוּנַא מַחַטְטַתְּ:

 

 " רָאִינוּ בָּךְ קוֹל עֲנָוִים,

 שַחֲרִית ועִבְרִית ועַרְבִית,

 עַל-שוּם יִידִיש שַכּוּלַת מְנִיבִים

 וְיַהְנְדֶס לָשוֹן הָעִבְרִית"[13]

 

 דווקא בגלל האובדן העצום, השְכוֹלהכרוך בהיאלמותם של שפה, של תרבות, של בני האנוש שנשאו אותה על שפתיים, אבות ישורון מבקש לומר: יַהְנְדֶס . מילת החמלה והמצפוניות של יהודי פולין. האבדן הזה צריך מבחינת ישורון להכתיב סדר יום אחר, מכיל, של שלושת השפות במרחב הישראלי, מרחב שמתלכד בשירו של ישורון עם הזמן ומבקש רצף, תדירות: שחרית (מבע של זמן ושל תפילה יהודית), עברית (שפה ותרבות, ומחליפה את זמן "מנחה" בהדהוד המתבקש ל"שחרית- מנחה- ערבית" ואולי גם במקומה כשפת האמצע, כמתווכת ) וערבית (שהיא גם שפה וגם זמן וגם שם של תפילה הנישאת בזמן מסוים). שילוב הזמן  והמרחב מאפשר הצעה תרבותית אחרת הנטועה באופן עמוק בתרבויות הנושאות אותה והמקבלת מהיידיש לא רק הזנה לשונית אלא בראש ובראשונה הזנה אתית. כזכר לאותה תחנה ששדרה בערבית בקול ישראל . הביטוי הוּנַא מַחַטְטַתְּ  שפירושו "כאן תחנת"[14]: נוסח הפתיחה של שידורי קול ישראל בערבית שאבות ישורון רואה בהם פתח לקיום שפוי: גם תרבותית (שכן לכל אורך שירו זה ניכר בו  מיזוג תדיר, מולחם,מחדֵש, בין שלושת השפות), וגם ערכית: יהנדס: מצפוניות יהודית שמי יודע אם לא נשכחה אף היא במזוודה בה נשכחה היידיש. לא יידיש של המערכון של החמישייה הקאמרית. היידיש האבודה המערסלת קיום יהודי נשכח.

הֵפִּי  hour

ישורון ניגש אל השפה החדשה בה הוא פוגש עם סיסמוגראף אתי ורגשי שיודע לחוש ברעידות האדמה של אבדן תרבותי.

אך מתי ישמע הקול הממזג כשהוא אינו נובע רק מהזדהות רגשית עם גורל משותף, מאתיקת הראייה הצלולה של תהום ההתנשאות והמחיקה?

מיזוג שיבוא מסקרנות פשוטה, מרצון להיפגש בשמחות, בשיחות הניתנות להחליק אל האוזן , וממנה אל הלשון. כמו ביידיש , במילותיה המתגלגלות תדיר אל וְ  מ

 ?

 

 

*התמונות לקוחות מהאתר של יידיש טי שופ, תל אביב:

http://cafe.themarker.com/image/2035172/

 

ספרות עזר:

הרשב = הרשב בנימין, התרבות האחרת: יידיש והשיח היהודי, כרמל,  2006.

ישורון= ישורון אבות, כל שיריו כרך  1 , הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה, 2001-1995.

רוזנטל = רוזנטל רוביק, מילון הסלנג המקיף, כתר, 2005.


[1] "עוד מעט ואיבדנו את כל המלים.

הפִּיוֹת המגמגמים שותקים.

שֹק הירושה ריק".

(מתוך שירו של יעקב גלאטשטיין עוד מעט, בתוך הרשב ע' 211.

[2] הרשב ע' 59.

[3] אומר בנימין הרשב: "בביטוי "סמיוטיקה" של יידיש כוונתי לרמה שנייה של לשון, הנבנית מעל אוצר המלים, המורפולוגיה והתחביר שלה, כלומר לאותה "שפה" של תקשורת המקובלת על הדוברים בקהילה: איך להתנהג ביחסים עם אנשים אחרים, מה לומר בתנאים אלה ואחרים, איך ליצור דיאלוג, איך להמשיך לדבר, באלו מונחים לצפות על העולם, ואיך להביע בקצרה הערכה או עמדה אמוטיבית. היא כוללת רשת שלמה של איתותים, כללי שיחה, ניסוחים ותוויות מתומצתים ורמזים למצבי חיים מוצפנים ועשירי קונוטציות". (הרשב ע' 109-108).

[4] הרשב, ע' 32.

[5] הרשב, ע' 36.

[6] הרשב, ע' 69.

[7] הרשב, ע' 59.

[8] הרשב, ע' 70.

[9] הרשב, שם.

[10] הכניסה של האנגלית ליידיש לא הייתה קלה בהתחלה.  מלחמת שפות גדולה באמריקה ניטשה על עניין זה. כשקראתי את הספר "מוטל בן פסי החזן", חוץ מלהבות הצחוק שפרצו בחדר, השתוממתי על ריבוי המלים באנגלית בחלק של הספר שבו המשפחה מגיעה לאמריקה. מצאתי את עצמי מול אנגלית מתפרצת כסוּפה אל תוך הטקסט ("שופ", "אולרייטניק",  וכו' וכו') ואז קראתי אצל הרשב ששלום עליכם היה ממובילי המאבק נגד חדירת האנגלית ליידיש. נראה כי עודפות זאת בספר שלו היא סממן למאבק זה, וביטוי של ביקורת. כך שהאנגלית אשר במערכון איננה מובנת מאליה כלל בהקשר המקורי שבו נכנסה אל השפה. אלא שבמערכון זה נראה טבעי ביותר,שאמריקה ניצחה.

[11] הרשב, ע' 109.

[12] רוזנטל רוביק, מילון הסלנג המקיף, כתר, 2005, ע' 10.

[13] ישורון, ע' 95.

[14] מצאתי את התרגום הזה בהערותיהם של הלית ישורון ובנימין הרשב בסוף הספר של ישורון.

תודה לדרור בורשטיין על ההזדמנות לכתוב על מערכון של החמישייה הקאמרית במסגרת הקורס "תרבות ישראלית" בתוכנית "אופקים" ללימודי פילוסופיה יהודית והוראה באוניברסיטת תל אביב.


?

זה קורה בלילה יותר מביום

רגע לפני השמיטה.

דווקא אז היא מזיזה לי את השמיכה,

הארץ שאני חיה בה,

שואלת אותי שאלות:

http://www.youtube.com/watch?v=sL9W8zD6ah4&feature=related

תפילת הבִּיט

קצת באיחור,

כבר עברו שבועיים,

אבל זו עדיין רק ההתחלה.

את צלצול התקיעה שברים תרועה, שהיה נוהג להפריד בין חוֹל השיעורים לקדושת ההפסקות כשאני הייתי בתיכון ,מחליף עכשיו שיר אמיתי, שיר שתלמידים (ולפעמים גם המורים, אם הם יודעים את המלים…) יכולים לשיר בעצמם.

מניחה פה את שיר הצלצול הפרטי ,הפנימי שלי ,בימים האלו.

(מוקדש באהבה לכל תלמיד/ה ומורה שרועדות לו/לה הכנפיים, רעידות של התחלה):

http://www.youtube.com/watch?v=DjOxiDal1Kw&feature=related

 [ביל  קאלהאן. (סמוג). Too many birds].

ולכבוד החג-

שנשמע את פעימות השנה הבאה אלינו, לטובה!


יוליה , ברוריה ?

העולם העתיק.

האימפריה הרומית עתיקה , החברה היהודית בארץ עתיקה אף היא.

בכיכרות ובשווקים , בארמונות ובבתי המדרש גברים מנהלים עניינים באופן עתיק.

מדי פעם, לעתים רחוקות, מבליחה אישה אל הזירה הציבורית.

נדיר שזו אישה שהסיבה לבואה היא חכמתה.

שתיים כאלו ניבטות אלינו מבעד לדפי ההיסטוריה.

אחת מהן יצוקה גם בחומר: יוליה דומנה, אשת הקיסר ספטימוס סוורוס ואמם של הקיסרים לעתיד לבוא- קרקלה וגטה, שפניה , כאישה כה רמת מעלה , מוטבעים על מטבעות.

השנייה: ברוריה התנאית, אשת רבי מאיר ,תלמידת חכמים. את מראה פניה לא נדע.

יוליה בונה מרכז אינטלקטואלי לעילא. מקבצת סביבה כמה מטובי המוחות של אותה תקופה ולפי עדויות שונות לא נופלת מהם בחכמתה. ברוריה- מלמדת בבית המדרש – ידיעותיה אגדתיות.

הפרטים הביוגרפיים המלווים את סיפוריהן של שתי הנשים , אליהם התוודעתי בעקבות קריאה על כל אחת מהן בנפרד, דומים להפליא.

שתיהן נשואות לגברים רמי מעלה (כל אחד במעלות המקום שלו כמובן, האחד קיסר, השני תנא).

לשתיהן יש אחות . (ליוליה דומנה אחות בשם יוליה מאסה, לברוריה אחות המוצאת עצמה בקובה של זונות ברומא).

לשתיהן שני בנים, המתים בעודן בחיים (קרקלה בנה של דומנה רוצח את אחיו גטה ונרצח אף הוא מאוחר יותר), ברוריה מוצאת את שני בניה מתים, בשבת, מניחה אותם על מיטה , מכסה בסדין.

אך הפרט המעניין ביותר, הנוגע לדמיון ביניהן ,איננו כרוניקה ביוגרפית מחיי המעשה. הפרט המעניין ביותר בעיניי הוא פצע רגשי כבוש.

שתיהן נאלצות לחנוק את תחושת האבלות שלהן לנוכח מות בניהן. ברוריה כתוצאה מאיסור הלכתי להתאבל בשבת ויוליה כי הוכרחה לעשות כן על ידי בנה הרוצח, בעקבות רצח אחיו.

מכל הפרטים שהעלו אצלי תמיהה לנוכח הדמיון ביניהן זה הפרט שנחרט בי הכי עמוק.

מה משמעותו (אם אכן הדמיון הזה נבט גם במוחם של יוצרי התלמוד, אני תוהה אם דמותה של ברוריה התנאית עוצבה בהשראת יוליה דומנה שהייתה בוודאות גם דמות היסטורית, ואם כך עולה השאלה מה רצו לומר דרך הקשר הנסיבתי שנרקם בין השתיים, ביחס לנשים חכמות, ביחס ליחסים בין רומא ויהודה ותרבויותיהן ?).

האם יש פה נסיון, בין היתר, לומר משהו על הקשר בין דיכוי רגשי והצלחה אינטלקטואלית אצל נשים בעיניהם של חכמים?

והאם אכן הייתה פה הצלחה ? (סופן של שתי הנשים רע ומר, אצל ברוריה בעיקר בעקבות פרשנות מאוחרת יותר של רש"י).

מה משמעותו של סוד הצמצום הזה , המתמצת שני סיפורים כל כך דומים, כשמתעצבת דמות ארכיטיפית של אישה חכמה בבדידותה הכל כך לא מזהרת באיזור קדמת דנא?

לקריאה נוספת:

http://www.goodreads.com/review/show/116243415

http://www.merkazherzog.org.il/info/mamrim/gili-04.htm

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16760

http://readingmachine.co.il/home/books/book_5_80117/?skin=print


כַּשְֹדִים

שריפות, והחיפוש אחר דרכים לגשת למקרא באופן שיאפשר להיפגש עם הדמויות שבו  בצורה משוחררת, מעסיקים אותי לאחרונה.  בעודי קוראת בספר "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י" (להלן: כש'ד"ג פגש את וינצ"י') מאת מרית בן ישראל  (להלן: מב"י) ,חשבתי שעיסוק גמיש ויצירתי בשפה יחד עם אמנות מיצג יכולים לתת מפתחות למנעולים בטקסט. מדרשים יודעים להשתעשע יפה עם מלים. לגבי מיצגים: פתאום, בעקבות הקריאה בספר הבנתי שגם את זה הם יכולים אולי לעשות.

אנסה לבקר באוּר כּשדים, (שבה התחוללו ככל הנראה שריפות קדמוניות שכוננו את כל הלֵךְ לֵךָ), כנען ,והדרך שבין שתיהן ,(עם עצירת ביניים בחרן),כְּבּמִן זירה בינתחומית , כאשר הדילוגים (לפעמים זינוקים) בין המקרא למדרשים מהווים אפשרויות מיצגיות למי שיהפכו לצורך העניין לאמנים .

האמנים: (ממש כמו בכשד"ג פגש את וינצ'"י): הם גם הדמות: אברם , וגם מפרשיו,להלן: המספר/ים התנכ"יים, כמו גם  גיבורי בראשית רבה : ר' יצחק, ר' ברכיה, בר קפרא, ומספר/י ספר היובלים.

אה. ואלוהים. אלוהים כמובן. לא ברור אם הוא שחקן ,במאי, מחזאי, קול פנימי, או שהוא בכלל מסיפור אחר.

קבלו אותם :

1.אברם בזירת המקרא (בראשית י"א- י"ב):

המקרא מקצץ, מקמץ.                                                                                                                                                         רשימות גניאולוגיות מפורטות דווקא אבל דרכים ארוכות במרחב הגיאוגרפי עלולות להתקצר: "אלה תולדות תרח תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט". ואז פתאום בְּשֹוֹרת מוות שורקנית ולא ברורה: ארבע מלים אחרי שנולד הרן (אחיו של אברם), רקוויאם למותו: "וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באוּר כשדים". ועוד כמה שורות וְ- "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם".

ופרק חדש מתחיל  בהוראה מגבוה: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (ועוד פרטי ברכה) ואז –

"ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען".

אתמקד ב "ויצאו ויבואו". נשמע קצר העניין, אבל האם אפשר להרחיב את ההליכה, שבוודאי לקחה זמן מה, האם אפשר להמיר אותה באמנות מיצג? איזו מן הליכה זאת אחרי הוראת האל? האם אברם פשוט הולך לו (עם בני משפחתו), או שיש למובן השגור של ההליכה היבט נוסף שמטעין את ההליכה ברובדי משמעות נוספים?

בהערת השוליים בעמוד 18 בספר כותבת מב"י: "הזיקה הטקסית בין חתרנות מושגית- מיצגית לבין מילוי הוראות אינה מתחילה בקאל".

אולי היא מתחילה באברם?

 זירה 2: אברם בבראשית רבה סדר לך לך:

בבראשית רבה סדר לך לך  מנסים לפרש את ההוראה:                                                                                                             "ויאמר ה' אל אברם. ר' ברכיה פתח (שיר השירים א' ג'): לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, אמר ר' ברכיה למה היה אברהם אבינו דומה, לצלוחית של אפופילסימון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזוית ולא היה ריחו נודף כיון שהייתה מטלטלת היה ריחו נודף, כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם".

בּוּם.

האמת?  לא ציפיתי לזה. הריח של אברם מדבר. אברם כְּבֹּשֶם. לקחו זירה אחת: שיר השירים, והלחימו אותה עם זירה אחרת לגמרי: בראשית לֵךְ לֵךָ ומה יצא? כל הריח משם נודד בעולם, עובר ממקום למקום , אם רק מטלטלים אותו כיאות. עכשיו יש לנו פה הוראות פעולה למיצגן.

ננסה להשחיל בין "ויצאו" ל"ויבואו" את הטלטלות הללו והנה אברם, נִצְפַּה על הדרך מחרן שנמצאת במעלה נהר בליח בתורכיה עד כנען כשהוא הולך ומיטלטל. התלהבתי לאללה מן העירוב המרנין שבין המטאפורה להליכה בפועל. הרי המובן במדרש הוא מטאפורי: על אברם מוטלת המשימה להיות כמו בושם- להפיץ בשורתו בעולם, לא לנוח על משכבו, ואילו המטאפורה הזאת חודרת להוראת המסע: "לך! טלטל עצמך ממקום למקום!". ייצוגו של אברם במרחב, בלי כל קשר אגב לשום ייצוג טקסי נורמטיבי (הרי לא מדובר בריקוד של חזרה מן הקרב, כמו כרכוריו של דויד, או בתופים ובמחולות של חציית הים הניסית) הוא של בחור המטלטל עצמו מרחק של אלפי קילומטרים, נע ונד, עם איזו התחלה של רעיון חדש (פחות או יותר), כמו בֹּשֶֹם. עכשיו נשאר רק לדמיין איך זה בעצם נראה. ואולי, כדבריו של אקונצ'י- יש פה המחשה של מילים כאמצעי תחבורה: מלים שהתחילו משיר השירים, נדדו לספר בראשית, ירדו מן הדף ,ועכשיו בחוּר הולך ומטלטל את עצמו בעולם.

אבל בזה לא נגמר העניין. יש עוד הוראה למיצג, ממש במלים העוקבות:

"ויאמר ה' אל אברם. ר' ברכיה פתח אחות לנו קטנה ושדיים אין לה וגו' (שיר השירים ח ח) זה אברהם שאיחה לנו את כל העולם, בר קפרה אמר כזה שהוא מאחה את הקרע, קטנה שעד הוא קטן היה מֵסַגֵל מצוות ומעשים טובים, ושדיים אין לה (שם שם /שיר השירים ח'/) לא היניקוה, לא מצוות ולא מעשים טובים".

כמעט נפלתי מן הכסא (אבל על כך בפרק שבין אמן מיצג לקהלו).

וואו. אאו!

אברהם אבינו (רק לפני כמה שורות, בגרסא הקודמת של הרב ברכיה הוא עוד היה אבינו) הופך לאחותינו הקטנה (לקוח אמנם מטקסט מעצבן במיוחד משיר השירים).

אז קודם כל המקור טקסטואלי: מן משחק מלים, ורק האל הטוב יודע מאיפה ר' ברכיה מצא את הקשר המרנין בין "אחות" ל"איחוי". אבל זה לגמרי הספיק לו כדי לתת לנו את הסוכרייה של הטקסט ולהפוך את אברהם לאחותנו בלי לחשוש מקוויר. (דמיינו את זה: אברם הולך הלוך וטלטוֹל , חוט ומחט בידו, בשמלה וצמה כל הדרך ממעלה נהר הבליח שבתורכיה עד כנען). וההמשך עוד יותר מענג, בזכות הפרשנים של הפירוש, ופרשניו, ופרשני פרשניו (שהם אולי הקהל המצטופף בשורות הראשונות של המיצג): הפרשן "אמרי יושר" מספר לנו ממושבו בשולי הדף: "קטנה: אחות אחת שקודם בהיותה קטנה שלא למד מרבנים אלא חלק רשות לעצמו ולא למד מאנשי הדור ואמונתם".

וכך נולד אמן:

לא מרבנים ילמד, ולא מאופנות אנשי דורו. את דרכו בעצמו יפלס. מתוך תנועה, ומתוך טשטוש גבולות. נשמתו נשמת ילד קטן. ומה גם אהרונינג, ארון,אהרון. ומה גם ויטו אקונצ'י (למשל בפרק גבולות הגוף ב'-זכר-נקבה, יחיד-רבים (ע' 47)).

והזירה הבאה בדרך.