כַּשְֹדִים

שריפות, והחיפוש אחר דרכים לגשת למקרא באופן שיאפשר להיפגש עם הדמויות שבו  בצורה משוחררת, מעסיקים אותי לאחרונה.  בעודי קוראת בספר "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י" (להלן: כש'ד"ג פגש את וינצ"י') מאת מרית בן ישראל  (להלן: מב"י) ,חשבתי שעיסוק גמיש ויצירתי בשפה יחד עם אמנות מיצג יכולים לתת מפתחות למנעולים בטקסט. מדרשים יודעים להשתעשע יפה עם מלים. לגבי מיצגים: פתאום, בעקבות הקריאה בספר הבנתי שגם את זה הם יכולים אולי לעשות.

אנסה לבקר באוּר כּשדים, (שבה התחוללו ככל הנראה שריפות קדמוניות שכוננו את כל הלֵךְ לֵךָ), כנען ,והדרך שבין שתיהן ,(עם עצירת ביניים בחרן),כְּבּמִן זירה בינתחומית , כאשר הדילוגים (לפעמים זינוקים) בין המקרא למדרשים מהווים אפשרויות מיצגיות למי שיהפכו לצורך העניין לאמנים .

האמנים: (ממש כמו בכשד"ג פגש את וינצ'"י): הם גם הדמות: אברם , וגם מפרשיו,להלן: המספר/ים התנכ"יים, כמו גם  גיבורי בראשית רבה : ר' יצחק, ר' ברכיה, בר קפרא, ומספר/י ספר היובלים.

אה. ואלוהים. אלוהים כמובן. לא ברור אם הוא שחקן ,במאי, מחזאי, קול פנימי, או שהוא בכלל מסיפור אחר.

קבלו אותם :

1.אברם בזירת המקרא (בראשית י"א- י"ב):

המקרא מקצץ, מקמץ.                                                                                                                                                         רשימות גניאולוגיות מפורטות דווקא אבל דרכים ארוכות במרחב הגיאוגרפי עלולות להתקצר: "אלה תולדות תרח תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט". ואז פתאום בְּשֹוֹרת מוות שורקנית ולא ברורה: ארבע מלים אחרי שנולד הרן (אחיו של אברם), רקוויאם למותו: "וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באוּר כשדים". ועוד כמה שורות וְ- "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם".

ופרק חדש מתחיל  בהוראה מגבוה: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (ועוד פרטי ברכה) ואז –

"ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען".

אתמקד ב "ויצאו ויבואו". נשמע קצר העניין, אבל האם אפשר להרחיב את ההליכה, שבוודאי לקחה זמן מה, האם אפשר להמיר אותה באמנות מיצג? איזו מן הליכה זאת אחרי הוראת האל? האם אברם פשוט הולך לו (עם בני משפחתו), או שיש למובן השגור של ההליכה היבט נוסף שמטעין את ההליכה ברובדי משמעות נוספים?

בהערת השוליים בעמוד 18 בספר כותבת מב"י: "הזיקה הטקסית בין חתרנות מושגית- מיצגית לבין מילוי הוראות אינה מתחילה בקאל".

אולי היא מתחילה באברם?

 זירה 2: אברם בבראשית רבה סדר לך לך:

בבראשית רבה סדר לך לך  מנסים לפרש את ההוראה:                                                                                                             "ויאמר ה' אל אברם. ר' ברכיה פתח (שיר השירים א' ג'): לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, אמר ר' ברכיה למה היה אברהם אבינו דומה, לצלוחית של אפופילסימון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזוית ולא היה ריחו נודף כיון שהייתה מטלטלת היה ריחו נודף, כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם".

בּוּם.

האמת?  לא ציפיתי לזה. הריח של אברם מדבר. אברם כְּבֹּשֶם. לקחו זירה אחת: שיר השירים, והלחימו אותה עם זירה אחרת לגמרי: בראשית לֵךְ לֵךָ ומה יצא? כל הריח משם נודד בעולם, עובר ממקום למקום , אם רק מטלטלים אותו כיאות. עכשיו יש לנו פה הוראות פעולה למיצגן.

ננסה להשחיל בין "ויצאו" ל"ויבואו" את הטלטלות הללו והנה אברם, נִצְפַּה על הדרך מחרן שנמצאת במעלה נהר בליח בתורכיה עד כנען כשהוא הולך ומיטלטל. התלהבתי לאללה מן העירוב המרנין שבין המטאפורה להליכה בפועל. הרי המובן במדרש הוא מטאפורי: על אברם מוטלת המשימה להיות כמו בושם- להפיץ בשורתו בעולם, לא לנוח על משכבו, ואילו המטאפורה הזאת חודרת להוראת המסע: "לך! טלטל עצמך ממקום למקום!". ייצוגו של אברם במרחב, בלי כל קשר אגב לשום ייצוג טקסי נורמטיבי (הרי לא מדובר בריקוד של חזרה מן הקרב, כמו כרכוריו של דויד, או בתופים ובמחולות של חציית הים הניסית) הוא של בחור המטלטל עצמו מרחק של אלפי קילומטרים, נע ונד, עם איזו התחלה של רעיון חדש (פחות או יותר), כמו בֹּשֶֹם. עכשיו נשאר רק לדמיין איך זה בעצם נראה. ואולי, כדבריו של אקונצ'י- יש פה המחשה של מילים כאמצעי תחבורה: מלים שהתחילו משיר השירים, נדדו לספר בראשית, ירדו מן הדף ,ועכשיו בחוּר הולך ומטלטל את עצמו בעולם.

אבל בזה לא נגמר העניין. יש עוד הוראה למיצג, ממש במלים העוקבות:

"ויאמר ה' אל אברם. ר' ברכיה פתח אחות לנו קטנה ושדיים אין לה וגו' (שיר השירים ח ח) זה אברהם שאיחה לנו את כל העולם, בר קפרה אמר כזה שהוא מאחה את הקרע, קטנה שעד הוא קטן היה מֵסַגֵל מצוות ומעשים טובים, ושדיים אין לה (שם שם /שיר השירים ח'/) לא היניקוה, לא מצוות ולא מעשים טובים".

כמעט נפלתי מן הכסא (אבל על כך בפרק שבין אמן מיצג לקהלו).

וואו. אאו!

אברהם אבינו (רק לפני כמה שורות, בגרסא הקודמת של הרב ברכיה הוא עוד היה אבינו) הופך לאחותינו הקטנה (לקוח אמנם מטקסט מעצבן במיוחד משיר השירים).

אז קודם כל המקור טקסטואלי: מן משחק מלים, ורק האל הטוב יודע מאיפה ר' ברכיה מצא את הקשר המרנין בין "אחות" ל"איחוי". אבל זה לגמרי הספיק לו כדי לתת לנו את הסוכרייה של הטקסט ולהפוך את אברהם לאחותנו בלי לחשוש מקוויר. (דמיינו את זה: אברם הולך הלוך וטלטוֹל , חוט ומחט בידו, בשמלה וצמה כל הדרך ממעלה נהר הבליח שבתורכיה עד כנען). וההמשך עוד יותר מענג, בזכות הפרשנים של הפירוש, ופרשניו, ופרשני פרשניו (שהם אולי הקהל המצטופף בשורות הראשונות של המיצג): הפרשן "אמרי יושר" מספר לנו ממושבו בשולי הדף: "קטנה: אחות אחת שקודם בהיותה קטנה שלא למד מרבנים אלא חלק רשות לעצמו ולא למד מאנשי הדור ואמונתם".

וכך נולד אמן:

לא מרבנים ילמד, ולא מאופנות אנשי דורו. את דרכו בעצמו יפלס. מתוך תנועה, ומתוך טשטוש גבולות. נשמתו נשמת ילד קטן. ומה גם אהרונינג, ארון,אהרון. ומה גם ויטו אקונצ'י (למשל בפרק גבולות הגוף ב'-זכר-נקבה, יחיד-רבים (ע' 47)).

והזירה הבאה בדרך.

מודעות פרסומת

9 responses to “כַּשְֹדִים

  • שוֹעִי

    שירלי יקרה, איזה כיף לקרוא אותך (-:
    באשר לריחו של אברהם; זה מעניין כי לאפיוניו של המשיח ביהדות הרבנית נוסף תמיד עניין הנחוח.
    כך המשיח בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין מתואר כמי שמורח ודיין
    (כלומר: מריח ודן); כלומר, יודע להבחין בין צדיק ובין רשע ובין חייב ובין זכאי על פי נחוחו.
    מצד אחר, אחד הטיעונים החוזרים גם אצל השבתאים וגם אצל מתנגדיהם היה בדבר נחוחו יוצא הדופן של שבתי צבי, כאפרסמון דכיא, נחוח המתואר בס' הזהר כניחוחו של עלמא דאתי (כמובן המחלוקת, כאילו יצאה ממדורי הרכילות בני ימינו, היתה בין המאמינים שמדובר בריח גוף טבעי ובין אלו שגרסו כי הנוכל מתבשם היטב-היטב).
    בכל אופן נוצרה כאן אנלוגיה מעניינת בין הפצת האמונה ("ואת הנפש אשר עשו בחרן" במשמעותה הפשטית, ולא ע"ד מקצת פרשנים קבליים שהסבו את הפס' לענייני גלמים) ובין הפצת ריח ניחוח.

  • שירלי

    שועי יקר,
    תודה.

    הצחקת אותי עם הסיפור על שבתאי צבי…

    ולגבי המשיח ואבחוניו- מצא חן בעיניי שיכולת ההבחנה מתועלת לחוש שמרבית בני האדם מצויידים בו (בניגוד למשל לראיית נסתרות, ולכל עסקי האורות וההילות למיניהם שיכולים לגרור יותר מעשי נוכלות מאשר עסקי הריח).

    (בשבילי ריח זה תמיד הסיפור מד"ר דוליטל על הכלב ג'יפ והספינה וטבק ההרחה…)

  • שוֹעִי

    שירלי,נזכרתי שגם הינוקא בספר הזהר נודע בכך שהוא מזהה טיבן של בריות על פי ריחן (זהר ח"ג דף קפ"ו ואילך).

  • אברהם

    אולי ניתן להוסיף שחוש הריח הינו החוש היחיד שלא נפגם בגן עדן, ואת זה יודעים אנו מה"בני יששכר" (ר' צבי אלימלך מדינוב, אדמו"ר חסידי שהיה פעיל בתחילת המאה התשע עשרה), המצטט את מסכת ברכות מ"ג ע"ב: "אמר רב: מנין שמברכין על הריח? שנאמר, "כל הנשמה תהלל יה". איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר, זה הריח" וה"בני יששכר" מסביר שהסיבה שהנשמה נהנית מחוש הריח היא,"עוד בחטא אדם נכתב כל החושים (בראשית ג ו) ותרא האשה ונחמד וכו', "ותאכל, "ותתן, "וישמעו וכו' (בראשית ג ח), אבל חוש הריח לא נכתב שם, על כן בו נהנית הנשמה ולא הגוף, על כן מברכין על הריח במוצאי שבת, על כן לו משפט הבכורה על כל החושים" ובהתבסס על דבריו, מוסיף ה"שם משמואל" (עוד אדמו"ר חסידי, מאה 19-20), בפרפראזה על דבריו, כי כשבא יעקב במקום עשיו בפני יצחק אביו לקבל את ברכתו, ביקש יצחק לתקן את עולמו לפני מותו (ולא ידע כי כבר נזרע זרע של עוד קלקול באותו רגע ממש על ידי התרמית), ולפיכך (בראשית כ"ז כ"ז) "וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יהוה", ובלשונו הצחה של ה"שם משמואל" "כי לעולם התיקון צריך להתחיל מדבר שלא נפגם עוד… ע"כ יצחק, שהרגיש שיעלה בידו התיקון, הקדים להתחיל מבחינת הריח שלא נפגם. ומכאן לימוד לאדם הבא לתקן את עצמו, העצה, להתחיל בבחינה שלא נפגם…" וחבל על דאבדין.

    ואולי כדאי לקרוא את הפסוקים בישיעהו עליהם מבוסס הציטוט שהביא ה"ח מר שועי, הנותנים ריחה של התודעה המשיחית, אשר אברם היה מבשרה בדורו:

    ספר ישעיה פרק יא
    (א) וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:
    (ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהֹוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה:
    (ג) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהֹוָה וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:
    (ד) וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:
    (ה) וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו:
    (ו) וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:
    (ז) וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן:
    (ח) וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה:
    (ט) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהֹוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים:

    ורשאים אנו לדרוש משמעות כפולה במילה "והריחו" המופיעה בפסוק ג', ריח ורוח

    ומכיוון שה"ח מרת שירלי קישרה בין שיר השירים לבין אברם, אזכיר שבספר "זוהר חדש" רוקמים מסע נשי (של השכינה) אשר כותרתו, "צאי לך" (מיוסד על הפסוק בשיר השירים "צאי לך בעקבי הצאן"), צאי לך במקום לך לך, וכבר יבואו הדרשנים וידרשו

    אברהם

  • מרית בן ישראל

    רק עכשיו הגעתי, וזה מקסים לראות איך החלון הקטן שפתחתי מוביל לחדר אחר לגמרי שגם בו יש חלונות שמובילים לחדרים שמי ישורם. גם אני כמו ויטו אקונצ'י רוצה להיות שימושית. תודה, שירלי.

  • שירלי

    שועי,
    כנראה שינוקא וד"ר דוליטל הולכים ביחד… (אולי הילד מהספינה הוא גלגול מאוחר של הינוקא? (אף על פי שנזקק לעזרתו של ג'יפ…) אני מדמיינת את ינוקא בספר קומיקס עם התמקדות תדירה בהעוויות הפנים לנוכח שלל הריחות. זה פרוייקט לאנימטורים הזוהר, (הצגתו כספר כתוב לא ממצה את הפוטנציאל…). חוצמזה- שראייה חזותית, אני בטוחה, הייתה אחד הקטעים החזקים של החבורה הקדושה (-:

  • שירלי

    אברהם,

    (קצת אחרי "בורא מיני בשמים"):
    תודה על תגובת עונג שבת מעלת ניחוחות ומחשבות…

    בקשר לגוף ונשמה- לא יודעת מה אומרים הספרים הקדושים אבל מבחינתי גם חוש הטעם שייך לנשמה (מאכלים מסויימים בפרט, מאכלים המבושלים על ידי נשמות מסויימות בפרט בפרט).

    לגבי הקטע מישעיהו: אם כבר קשר בין רוח לריח, אז למה פסוק ג' דווקא? פסוק ד' נראה לי הרבה יותר קולע:

    וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:

    ("ברוח/ריח שפתיו ימית רשע": מי אמר שאין הומור בתנ"ך?, אלא אם כן מתכוונים מילולית ממש. זה לגמרי אפשרי…קצת שום ודג מלוח, וה' צבאות…).

    ובנוגע לשיר השירים: צאי לך זה בסדר, אבל עקבי הצאן כבר לא מתאים. (כבשה מתקשר אצלי לעידן התמימות שעדיף להשאיר מאחור ולא ללכת אחריו).

    והחסידים?
    החסידים נתנו ריח (רק מרוב שזה כזה מלאנז', כבר קשה לזהות את מקורו (הקטע על יצחק מרשים בהתפתלויותיו. רק תרבות אידישאית מסוגלת לכל כך הרבה סתירות פנימיות (אולי בגלל הריח של ההרינג והבצל, פשוט מסתכלים כל פעם לכיוון השני…(ובחזרה))

  • שירלי

    מרית,
    את שימושית מאוד!
    (ועם כל החדרים האלה כמעט נפלט לי "בית שימוש", ובעצם למה "כמעט"? נפלט!… אני מרשה לעצמי רק כי אצל אהרון וויטו (וגם אצלך) הכל , למרבה המזל והשמחה, אפשרי…ובית שימוש לא בהקשריו הניחוחיים, אלא כפשוטו: בית שאפשר להיכנס אליו כאורחת ותמיד לצאת עם הר של מתנות)

    החלון של המיצג נפתח בזכותך, ומכניס אליי לחדר כל כך הרבה אוויר (לא יודעת איך התריסים האלה היו מוגפים עד עכשיו…)
    לא רק מבחינת קריאת הטקסט ותשומת לב לאפשרויות חזותיות וחתרניות שבו, גם למה שאפשר לעשות עם בני/בנות אדם שקוראים אותו.

    אללי!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: